בולוג והתירוצים הגרועים
שם: בולוג
תסמינים: היפרטרופיה של התחבולה. הסתרת מחדל מאחורי אמתלה, המכונה גם "תירוץ גרוע".
אבחנה: הפרעה במצפון הנקי.
קבעת להיפגש עם בולוג בשעה 17:00 בבית הקפה הקטן שבשוק. אתה מגיע בזמן,
אבל הוא עדיין איננו. בסביבות 17:15 אתה מזמין קפה, כי המלצר מתחיל ללחוץ, וקצת אחר כך, סוף־סוף, בולוג מגיע:
— אני מצטער, הייתה תאונה בצומת. איזה פקק, חבל על הזמן!
אתה לא אומר דבר. פְּףףף... אתה כבר רגיל: תמיד יש תאונה בדרך של בולוג כשהוא מאחר.
האם הוא הביא את תיק פלוני שהוא אמור למסור לך?
— אה! התיק! אין לך מושג מה קרה...
הופ! זה מתחיל. בסקרנות מעט לעגנית ומפוכחת אתה מחכה להסבריו. איך הוא יצדיק את עצמו הפעם?
— תאר לך ש...
זה לא מבשר טובות.
יש גם גרסאות אחרות לפתיחה הזאת: "לא תאמין לי..." או "אילו רק ידעת..." ואפילו "קרה לי משהו שלא ייאמן!"
תירוצים ממציאים כשאין סיבה טובה באמת. אז ממציאים סיפורים מופרכים כדי לא לאבד פנים ולהמשיך להיראות בסדר. התחבולות האלה מורכבות לעיתים קרובות, ולכל מי שמתמחה בהן יש תחום התמחות משלו.
יש בולוג החולה, שזה עתה לקה בהתקף לב עוויתי בשלל צבעים ("אה! מה שעבר עליי, אין לך מושג!").
יש בולוג מושיע האנושות, שרץ להציל חבר מיואש, ילד שהלך לאיבוד או כל אדם אחר במצוקה, שכמובן לא היה שורד בלעדיו.
ויש בולוג לוחם הצדק, שמגיע בדיוק בזמן כדי לעצור פורץ נמלט או לסכל מזימה טרוריסטית.
המומחיות של בולוג שלנו היא לרדוף אחרי הזמן ולעולם לא למצוא אותו. הוא מצטיין בתפקיד האיש הממהר. תמיד עסוק, אין לו אפילו שנייה לעצמו, ולוח הזמנים העמוס שלו צפוף לא פחות מזה של ראש ממשלה.
אתה יושב מולו, כשבידך נשאר רק מעט קפה, ומביט בו בדאגה. הוא הרי לא עומד לספר לך, שוב, על חייו המטורפים של עובד היפראקטיבי: חילזון זקן ואנמי זריז ממנו בלי שום ספק!
ובכל זאת — כן!
הוא מסתער בכל הכוח: אין לו זמן לכלום! הוא רץ בלי הפסקה, הוא רץ מבוקר עד ערב.
ונישא על כנפי דמיון שרץ אפילו מהר יותר, ואף עולה על גדותיו, בולוג מסתבך בתוך בדיה ראוותנית ומופרכת.
לפתע הוא קולט את סכנת ההסתבכות ובולם בזמן.
הוא נרגע מעט, מנמיך את הלהבות, וברגע האחרון מצליח לתפור מחדש את הסיפור תוך כדי תנועה. האיש הזה הוא אמן!
הוא חוזר אל חוט ה"מציאות" המדומה שלו:
— קודם כול, כבר יומיים, מי עושה את כל העבודה של ז'אן? מי?
ז'אן הוא עמית לעבודה, לקראת פרישה וכעת בחופשה. כן, בולוג מחליף אותו. נכון, אבל... ז'אן הרי לא עושה כלום, וכולם יודעים את זה. הוא מנמנם כל היום בעודו מקיש באצבע רפויה אחת על מערכת הודעות שעבר זמנה.
בולוג מעווה את פניו כפני מעונה על סף הקבר. ובכל זאת, הוא טוען, הוא הספיק לעשות גם את עבודתו שלו תחת מבול של משימות שאפילו הדמיון שלך לא מסוגל לשער.
הוא, העובד החרוץ ביותר על פני כדור הארץ, נעול בסנדלים מכונפים כמו הרמס מודרני, לא חדל לרוץ — מה אני אומרת, לרוץ! — הוא חרך את האוויר ואת הלינולאום של המשרד כדי למלא את תפקידיו, ונוסף על כך גם את אלה של עמיתו הנעדר.
בקושי היה לו זמן לחטוף משהו לאכול, בקושי כמה דקות שינה על קצה הכרית, בלי מנוחה, בלי פנאי.
חשבת שכבר שמעת הכול: הילד הקטן שחולה, הסבתא הגוססת (היא כבר מתה שלוש פעמים השנה), בן הדוד שנוחת בלי להודיע, ההצפה בקומה, רעידת האדמה מתחת לבית, ועוד ועוד! טעית. נותרו לו עוד כמה מנות גבורה במלאי.
עיניו של בולוג מתלחלחות כשהוא מגלה את גודל הישגיו. הוא מאמין בהם בכל לבו. המציאות והדמיון מתערבבים, והוא כמעט רועד מרוב הערכה עצמית.
אבל כנראה שגדולת מפעלו עדיין לא הודגשה דיה. הוא מעלה את המכונה עוד הילוך ומקשט את סיפורו בנצנצים מוזהבים ובמעשי גבורה.
אתה מקשיב בלי להגיב יותר מדי. פה ושם נפלט לך "אוי ואבוי!" או "לא, באמת?", ואתה משתדל להכניס בהם כמה שיותר נדיבות.
לבסוף הוא יורד מן המעוף ההזוי הזה ומזכיר שלא הפסיק לחשוב על תיק פלוני. אתה יודע כמה שיחות טלפון הוא עשה? כמה מכתבים, מסרונים, פקסים?
הוא מסכם:
— אז נו! התיק... בעצם, מה זה כבר משנה? תבקש אותו מז'אן, הוא חוזר מחר. הוא הרי לא זה שעובד כמו חמור. אני, עם כל מה שאני עושה...
התיק נסגר. בולוג נמתח, נושם עמוק, מתרווח בכיסאו ומביט סביבו כאילו זה עתה נחת:
— ואתה, הכול בסדר? איפה המלצר? מלצר! מלצר! לאן הוא נעלם?
מוסתר מאחורי קטע קיר, המלצר שוכב על ספסל מרופד בירכתי האולם הריק וישן בשלווה.
כמה אתם מוכנים להתערב שכאשר ישמע סוף־סוף את קריאותיו של בולוג, הוא ירוץ אליו כשהוא מתנצל אלף פעמים: הוא היה עסוק במקום אחר, הוא קורס מרוב עבודה, השיגרון שלו הורג אותו וכו', וכו'...?