בולוג וגברת בולוג בתור
סאטירה נגד כל אלה שמתחמנים, מסבכים, מרמים, מוליכים שולל, מסובבים, מעקמים ומנצלים אחרים...
בולוג מעריך את המצב. אתם הרי יודעים איך הוא, נכון? נו, ברור! הוא עומד לנסות לעקוף את התור...
הוא פונה היישר לעבר אחד האשנבים, בעוד האחרים קוראים לעברו בקריאות בוז:
— הו! הו!
— אני רק רוצה לשאול משהו, מסביר בולוג בקול מתקתק.
— בטטטטטח! אומר אחד.
— גם אני רוצה לשאול משהו, אבל אני עומד בתור כמו כולם! אומר אחר.
— לי יש בעיות בלב, אומר שלישי, ובכל זאת אני מחכה!
— ואני בקושי עומדת על הרגליים! אומרת גברת עגלגלה מאוד.
— ואני...
בקיצור, לכל אחד יש סיבות מצוינות להיות פטור מן ההמתנה המייגעת הזאת, אבל איש אינו מנסה להתחמק ממנה. לפחות זה מה שכולם טוענים.
— זה ייקח לי רק שנייה אחת, אני מבטיח לכם! אומר שוב בולוג בחיוך המפתה ביותר שלו.
בדיוק ברגע הזה מתערבת גברת טובת־הלב:
— אבל בוודאי, אדוני! אומרת אישה טובה, רחמנית ונוחה להתרצות, שזה כנראה יום החסד שלה. בבקשה, תעבור. הרי אתה רק רוצה לשאול שאלה...
היא נועצת באחרים מבט מוכיח כל כך, עד שכולם משפילים את ראשיהם לעבר הגרביים שלהם.
וכך בולוג, כשכל הנוכחים בסניף הדואר עוקבים אחריו במבטיהם, ניגש לאחד האשנבים.
הוא שואל את הפקיד מה שלומו, מה השעה... ואז, בדיסקרטיות, שולף את ההודעה על החבילה שהגיעה. בזמן שהפקיד הולך להביא אותה, בולוג מנסה להצטמצם ככל האפשר, עוצר את נשימתו בתקווה להפוך לשקוף...
אבל דבר לא יעצור את מטר הקללות: האמת הנוראה נחשפה לעיני כול. האישה הטובה, הרחמנית והנוחה להתרצות פורצת בבכי תמרורים ומקנחת את אפה תוך כדי גניחות:
— אוי ואבוי! למי עוד אפשר להאמין בעולם הזה, אני שואלת אתכם?
כאשר בולוג מקבל סוף־סוף את החבילה ויוצא מסניף הדואר על קצות האצבעות, אנשי התור מוציאים מכיסיהם אבנים כדי לעשות בו לינץ'. למזלו, האשנב היה קרוב ליציאה...
*
גברת בולוג, מצדה, עומדת לסיים את רשימת הקניות הארוכה שלה. כבר מזמן הבחינה בהמון הממתין ליד הקופות.
היא עורמת מצרכים בעגלה אחת, לאחר שכבר נטשה עגלה אחרת, גדושה עד להתפקע, בתוך אחד התורים.
העגלה המלאה חוסמת את הלקוחות. מדי פעם מישהו מתעצבן, דוחף אותה הצדה ועובר לפניה. כך זה נמשך זמן־מה, עד שגברת בולוג חוזרת עם העגלה השנייה שלה, שגם היא מלאה היטב.
"יופי," היא חושבת, "יש רק אדם אחד לפניי..."
היא נדחקת מעט בין האנשים העומדים מאחורי העגלה הראשונה:
— סליחה, גברתי; בבקשה, תני לי לעבור; סליייייחה... סליייייחה...
הנשים שהיא דוחפת מתרגזות:
— מה היא חושבת לעצמה, זאת?
— את לא יכולה לחכות כמו כולם?
— איזו חוצפה!
גברת בולוג מתגוננת במרירות:
— אתן לא רואות שהייתי כאן לפניכן? העגלה שלי כאן, לא? אז מה?
— העגלה שלך אולי, אבל את לא!
— בטח שכן! משיבה גברת בולוג. תשאלו את האדון הזה. נכון, אדוני, שהייתי כאן לפניהן?
האיש אינו מכיר את האישה הזאת. מה היא רוצה ממנו? הוא נבוך מאוד. קודם כול מפני שהוא שונא לערוך קניות, ובמיוחד בסופרמרקט; אחר כך מפני שההרפיות האלה עולות לו על העצבים; ולבסוף הוא מתחיל לתהות אם בכלל שווה לחכות כל כך הרבה זמן רק כדי לקנות חפיסת סיגריות.
פתאום הוא מחליט להפסיק לעשן, יוצא מן התור, מחייך אל הנשים בנימוס ואומר:
— יום טוב לכן!
והולך לו.
גברת בולוג יכולה לשכוח מהמקום שלה: היא איבדה עכשיו את ה"עד" שלה. הלקוחות מצחקקות — נה נה נה נה...
אחת מהן פותחת במערכה. כצאצאית גאה של ליסיפה, היא עוטה את מדי האמזונה שלה, משמיעה קריאת קרב, מחלקת מכות לימין ולשמאל ומצליחה לדחוף את העגלה הראשונה של גברת בולוג.
העגלות האלה תופסות מקום רב במעברים הצרים שליד הקופות, ולא קל להזיז אותן. אחד הגלגלים עולה על רגלה של אישה, שמתחילה לצרוח ולנופף בזרועותיה לכל עבר.
תחילת הקרב...
מישהו צועק שזו שערורייה. זקנה קטנה, שעד עכשיו ישבה בשקט, מתחילה להפליא מכות בצלעותיה של האישה שלפניה באנרגיה שאיש לא חשד שקיימת בה. זו צובטת אותה בכל כוחה ובו בזמן מתחילה לרוקן את עגלתה של הזקנה.
קצת הלאה משם, אישה שמנה מנסה לנשוך בחורה צעירה, שמכה אותה תוך כדי קפיצות. הדם עומד להישפך...
גברת בולוג, למרות התנגדות אמיצה ונחושה, נהדפת עד לסוף התור, יחד עם שתי העגלות שלה.
בדיוק אז נשמע קול ברמקול המודיע שקופה מספר 3 עומדת להיפתח.
ומכיוון שגברת בולוג נמצאת עכשיו בסוף התור, דווקא היא תגיע ראשונה לקופה מספר 3...
*
קצת אחר כך היא פוגשת שוב את בעלה; עכשיו הם יחזרו הביתה יחד. כשהם מגיעים לתחנת האוטובוס, המון אנשים כבר מחכים שם.
אני לא אספר לכם את ההמשך. אתם כבר מכירים אותו בעל־פה, ולא תופתעו אם השניים ינסו לעלות לאוטובוס לפני כולם...
לבולוג הבא | הדף הקודם